חדש! סיקורי תערוכות הבוגרים 2026 עכשיו באתר

סיקור – סיכום תערוכות הבוגרים – בכתיבה

סיקור – THE SPARK – בכתיבה

סיקור – איך מחדשים משהו ישן? המחקר ששינה את הדרך שבה אני חושב על עיצוב – בכתיבה

חדש! במגזין העיצוב של לירון – אתר חדש עם המון תוכן חדש שייצא בקרוב!

קול קורא – יש לכם רעיון מגניב לכתבה או סיקור בתקשורת חזותית? מוזמנים ליצור קשר!

איך מחדשים משהו ישן? המחקר ששינה את הגישה שלי לעיצוב

כיצד אפשר לקחת משחק קלאסי, לחדש אותו ולהתאים אותו לדור חדש של שחקנים מבלי לפגוע במה שהפך אותו למיוחד מלכתחילה? מה גורם לנו להמשיך לחזור למשחקים ששיחקנו בילדות? והאם חידוש מוצלח נמדד בנאמנות שלו למקור או דווקא בחדשנות שהוא מביא איתו? אלו השאלות שהובילו אותי למסע מחקרי מרתק, שבסופו לא רק למדתי על ההיסטוריה של משחקי המחשב, אלא גם שיניתי את הדרך שבה אני ניגש לעיצוב ופיתוח משחקים.

כשסיימתי את התואר הראשון בתקשורת חזותית באוניברסיטת חיפה (ויצו לשעבר), כבר ידעתי שאני ממשיך לתואר השני בעיצוב ופיתוח משחקים בשנקר. כמי שאוהב משחקי מחשב מאז ילדותו וכמעצב שמאמין שתפקידנו הוא ליצור חוויות, חיכיתי במיוחד להזדמנות לשלב בין שני העולמות ולהתנסות ביצירת משחקים משלי.

בשנה הראשונה ללימודיי פיתחתי ועיצבתי את Flappy Grownups, חידוש למשחק המוכר Flappy Bird משנת 2013. שמרתי על המכניקה הפשוטה של המשחק המקורי, אך הרחבתי אותה באמצעות דמויות, עולמות, מערכות משחק וממשקים חדשים, תוך שילוב חוויות, מקומות ואנשים שהשפיעו על חיי. הפרויקט אפשר לי ליישם את הידע שצברתי כמעצב תקשורת חזותית ולהרחיב אותו לעולם עיצוב המשחקים.

למרות ההשקעה הרבה בפרויקט, הבנתי שתהליך הפיתוח שלי התבסס בעיקר על אינטואיציה, ניסיון והחלטות עיצוביות שקיבלתי לאורך הדרך. ההבנה הזאת עוררה אצלי שאלה: האם קיימת דרך מסודרת ומבוססת מחקרית לגשת לחידוש של משחק קיים?

השאלה הזאת הובילה אותי לכתיבת הסמינריון "בין ישן לחדש: שיטות לפיתוח רימייקים", בהנחיית ד"ר ורד פנואלי, ולבחירה ליישם את הממצאים בפרויקט הגמר שלי, חידוש למשחק Pong הקלאסי, שהפך בהמשך ל־Street Punks.

למה תעשיית המשחקים ממשיכה לחזור לעבר?

בשנים האחרונות אנחנו עדים למגמה בולטת בתעשיית הגיימינג: יותר ויותר משחקים ותיקים חוזרים לחיים בגרסאות מחודשות. משחקים שהיו חלק בלתי נפרד מהילדות של דור אחד מקבלים גרפיקה חדשה, מערכות משחק מתקדמות ולעיתים אפילו עלילות ודמויות שלא הופיעו במקור. תוך כדי לימודי אני רואה את ההכרזות על מייפל סטורי קלאסיק וורד וחזרתו האגדית של אייסי טוואר ששיחקתי רבות בשיעורי מחשבים בבית הספר ורציתי לחקור לעומק למה אני מרגיש את מה שאני מרגיש בנוגע למשחקים האלה.

שחקנים ליד בית פטרייה ב־MapleStory Classic World
MapleStory Classic World · PC Gamer

אבל לפני שרצים למחקר, חשוב להכיר את ההבדלים בין סוגי החידושים.

רימייק (Remake) הוא בנייה מחודשת של משחק קיים, בדרך כלל מהיסוד, תוך שימוש בטכנולוגיה חדשה ולעיתים גם בתוספות ושינויים במכניקות המשחק. לעומתו, רימאסטר (Remaster) מתמקד בשדרוג וליטוש המשחק הקיים, למשל שיפור הגרפיקה, התאמה לרזולוציות חדשות ותיקון תקלות, מבלי לשנות באופן משמעותי את המשחקיות.

קיים גם ריבוט (Reboot), שמבקש להעניק התחלה חדשה לסדרת משחקים או למותג, עם פרשנות חדשה לעולם, לדמויות ולעיתים גם לסיפור. לעומתם, סיקוול (Sequel) ממשיך את היצירה המקורית ומרחיב את העולם שלה באמצעות פרק נוסף.

ההבדלים האלה חשובים משום שלא כל חידוש מנסה להשיג את אותה מטרה. חלק מהמשחקים מבקשים לשחזר חוויה מוכרת, אחרים מנסים להרחיב אותה, ויש כאלה שמשתמשים במקור רק כנקודת מוצא ליצירה חדשה.

מהמחקרים שבחנתי עלה שחידושי משחקים מתפתחים משילוב של כמה גורמים מרכזיים: נוסטלגיה, מניעים כלכליים, התקדמות טכנולוגית ורצון לשמר את המורשת התרבותית של המשחקים.

מבחינה כלכלית, חברות המשחקים מזהות את הפוטנציאל הטמון במותגים מוכרים שכבר צברו קהילת שחקנים וקשר רגשי עם הקהל. במקום לבנות עולם חדש לחלוטין, הן יכולות להסתמך על בסיס קיים, להחזיר אותו לתודעה ולחשוף אותו לקהלים נוספים.

מבחינה טכנולוגית, משחקים ישנים לא תמיד מסוגלים לפעול על מחשבים וקונסולות עכשוויים, וחלקם אינם עומדים בציפיות של השחקנים מבחינת איכות התצוגה, השליטה והביצועים. החידוש מאפשר להתאים אותם לסטנדרטים מודרניים ולהאריך את חייהם.

אבל בעיניי, ההיבט המעניין ביותר הוא דווקא ההיבט הרגשי והתרבותי.

נוסטלגיה: הרבה יותר מגעגוע למשחק ישן

אחד הנושאים המרכזיים במחקר עסק בנוסטלגיה ובתפקיד שלה בחוויית המשחק.

בניגוד לתפיסה שלפיה משחקי מחשב הם אמצעי בידור בלבד, מחקרים בתחום מצביעים על כך שהם יכולים להיות חלק משמעותי מהזהות האישית והתרבותית שלנו. המשחקים שליוו אותנו בילדות מתקשרים לעיתים לזיכרונות של חברים, משפחה, תקופות שונות בחיים ורגעים מיוחדים שחווינו.

לכן, כשאנחנו חוזרים לשחק במשחק ישן, אנחנו לא בהכרח מחפשים רק את המשחק עצמו, אלא גם את התחושות והזיכרונות שנלוו אליו.

במחקר נחשפתי גם לרעיון מעניין שלפיו הזיכרון שלנו לא תמיד משקף את המשחק כפי שהיה באמת. לעיתים אנחנו זוכרים משחקים ישנים כמרשימים, יפים ומורכבים יותר מכפי שהיו בפועל. ההסתכלות הרומנטית הזאת על משחקי העבר משפיעה גם על הציפיות שלנו מהגרסאות המחודשות.

הסוציולוגית והחוקרת סבטלנה בוימ הבחינה בין שתי צורות של נוסטלגיה: נוסטלגיה שמנסה לשחזר את העבר כפי שהיה, ונוסטלגיה שמתבוננת בעבר ומעניקה לו פרשנות מחודשת. את ההבחנה הזאת אפשר לקשר גם לחידושי משחקים: יש כאלה שמנסים לשחזר את החוויה המקורית באופן מדויק, ואחרים שמבקשים לשמר את התחושה שלה תוך יצירת חוויה עכשווית.

המשמעות היא שנוסטלגיה אינה זהה אצל כולם. שני שחקנים יכולים לשחק באותו משחק ולזכור ממנו דברים שונים לחלוטין, בהתאם לגילם, לחוויות האישיות שלהם ולהקשר שבו נחשפו אליו.

וזה בדיוק אחד האתגרים הגדולים של מעצבי המשחקים: איך מחדשים משחק עבור קהל שמגיע עם זיכרונות וציפיות מהעבר, ובמקביל יוצרים חוויה מעניינת עבור קהל שמעולם לא שיחק בו?

צילום מסך מתוך הרימייק של Icy Tower
Icy Tower — הרימייק · Steam

איך ניגשים לחידוש משחק בצורה מחקרית?

כדי לענות על השאלה הזאת, חיפשתי דרך שתאפשר לי לבחון חידושי משחקים מעבר לשאלה הפשוטה אם הם נאמנים למקור או לא.

במסגרת המחקר התבססתי על מודל הטמפורליזציה (Temporalization), שהציג החוקר L. Brown בשנת 2023. המודל מציע להתייחס לחידוש משחקים כתהליך המשלב בין העבר להווה, ולבחון את המשחק דרך שבעה ערוצים שונים המרכיבים יחד את החוויה.

החלטתי להרחיב את המודל ולהתאים אותו לעבודה המעשית של מעצבי משחקים, במטרה ליצור כלי נגיש וברור שיוכל לסייע גם ליוצרים שאינם מגיעים מרקע מחקרי או אקדמי.

במילים אחרות, יצרתי מעין רימייק למודל עצמו.

1. הערוץ הראשון הוא הערוץ הטכנולוגי, העוסק בתשתית שעליה נבנה המשחק: מנוע המשחק, שפת התכנות, הביצועים, התאמה לפלטפורמות שונות ותיקון תקלות. זהו הבסיס הטכני שמאפשר למשחק לפעול בצורה תקינה ונוחה.

2. הערוץ השני הוא הערוץ החזותי והחושי, המתייחס לגרפיקה, לאנימציות, לצבעוניות, לסאונד ולמוזיקה. בהרחבה שהצעתי למודל, הדגשתי גם את החשיבות של הגדרת קונספט עיצובי ותחושות שהמשחק אמור לעורר, במטרה ליצור זהות חזותית וחווייתית אחידה.

3. הערוץ השלישי הוא הערוץ המשחקי, העוסק במכניקות המשחק, בחוקים, במערכות התגמול ובפעולות שהשחקן יכול לבצע. זהו אחד הערוצים המשמעותיים ביותר עבורי, משום שהוא מעלה את השאלה מה ניתן לשנות מבלי לפגוע בבסיס המשחקי של היצירה המקורית.

4. הערוץ הרביעי הוא הערוץ הנרטיבי, המתייחס לסיפור, לדמויות, לעולם ולהקשר שבו המשחק מתרחש. גם משחק פשוט ללא עלילה יכול לקבל משמעות חדשה באמצעות יצירת עולם ודמויות שהשחקנים יכולים להתחבר אליהם.

5. הערוץ החמישי הוא ערוץ חוויית המשתמש והממשק (UX/UI), הכולל את מערכות השליטה, התפריטים, ההכוונה לשחקנים, הנגישות והאופן שבו המשתמש מתקשר עם המשחק. חידוש מוצלח צריך להיות ברור ונוח גם עבור מי שמעולם לא נחשף למשחק המקורי.

6. הערוץ השישי עוסק במיתוג ובתוכן שמקיף את המשחק, כמו פרסום, טריילרים, רשתות חברתיות, מרצ'נדייז ואירועי משחק. כל אלו משפיעים על הציפיות של השחקנים ועל האופן שבו המשחק נתפס עוד לפני שהם מתחילים לשחק.

7. הערוץ השביעי הוא הערוץ התרבותי, הבוחן את מקומו של המשחק בחברה, את הקשר שלו לקהילות השחקנים, את הזיכרון הקולקטיבי ואת המשמעויות שנוצרות סביבו.

אחד העקרונות המרכזיים שהגדרתי במסגרת המחקר הוא שכאשר ניגשים לחדש משחק, חשוב קודם כול לזהות ולשמר את המכניקה המרכזית שלו. את המכניקות המשניות אפשר להרחיב, לשנות ולהעשיר, כל עוד הן מתחברות לקונספט ולחוויה שהמעצב מבקש ליצור.

החלוקה לשבעת הערוצים מאפשרת לבחון את המשחק בצורה מערכתית, לזהות הזדמנויות לחדשנות ולקבל החלטות עיצוביות בצורה מודעת ולא רק על סמך אינטואיציה.

מה אפשר ללמוד מ־Street Fighter?

אחד ממקרי הבוחן המשמעותיים שבחרתי לנתח היה סדרת משחקי הלחימה Street Fighter, שהמשחק הראשון שלה יצא בשנת 1987.

בחרתי דווקא בסדרה הזאת משום שהיא מציגה תהליך התפתחות מעניין: משחק תחרותי פשוט יחסית, שהצליח להתרחב לאורך השנים ולהפוך לאחד המותגים המזוהים ביותר עם ז'אנר משחקי הלחימה.

המשחק הראשון הציג קרבות בזמן אמת, שהתבססו על תזמון, שליטה ומיומנות. עם זאת, הוא היה מוגבל מבחינה טכנולוגית ומשחקית, והשליטה בו לא תמיד הייתה מדויקת או נוחה.

נקודת המפנה המשמעותית הגיעה עם Street Fighter II בשנת 1991. המשחק הציג מגוון רחב של דמויות בעלות יכולות וסגנונות לחימה שונים, מה שהוסיף ממד אסטרטגי לבחירת הדמות ולניהול הקרב. בנוסף, הופיעה בו מערכת הקומבואים, שהתפתחה מתוך התנהגות לא מתוכננת של המשחק והפכה לאחת המכניקות המזוהות ביותר עם הז'אנר.

קרב בין ריו לגייל ב־Street Fighter II
Street Fighter II · Famitsu

אבל החידוש לא הסתכם רק במכניקות. המשחק הפך גם לתופעה חברתית, ומכונות הארקייד הפכו למקומות מפגש שבהם שחקנים התחרו, למדו זה מזה וצפו בקרבות של שחקנים מיומנים.

בהמשך, Street Fighter IV משנת 2008 שילב בין גרפיקה תלת־ממדית עכשווית לבין משחקיות דו־ממדית מוכרת, ואילו Street Fighter 6 משנת 2023 הרחיב את החוויה באמצעות מערכות משחק חדשות, עיצוב בהשראת גרפיטי ותרבות רחוב ושיפורים שנועדו להנגיש את המשחק לקהלים נוספים.

צ׳ון לי וריו בקרב ב־Street Fighter 6
Street Fighter 6 · Capcom

מהניתוח הזה גיליתי שהסדרה הצליחה להשתנות ולהתפתח לאורך השנים, אך לא ויתרה על הזהות הבסיסית שלה: תחרות בין שחקנים, תזמון מדויק, מיומנות ועומק אסטרטגי.

התובנה הזאת השפיעה באופן ישיר על הדרך שבה ניגשתי לחידוש של Pong.

לחזור לפרויקט הראשון ולגלות דברים חדשים

לפני שעברתי ליישום המודל על פרויקט הגמר, החלטתי לחזור דווקא ל־Flappy Grownups, המשחק שפיתחתי בשנה הראשונה ללימודיי.

רציתי לבחון בדיעבד את ההחלטות שקיבלתי במהלך הפיתוח, ולגלות כיצד הן משתלבות במודל המחקרי שהרחבתי.

Flappy Bird המקורי היה משחק מינימליסטי שהתבסס על פעולה פשוטה אחת: לחיצה על המסך כדי לגרום לציפור לקפוץ ולהתחמק ממכשולים. הפשטות הזאת הייתה גם מקור ההצלחה שלו וגם נקודת המוצא שלי לחידוש.

ב־Flappy Grownups שמרתי על אותה מכניקה בסיסית, אך הוספתי מערכות משחק חדשות, ובהן מטבעות, אזורים, עולמות בעלי מכניקות שונות, מערכת הישגים ויותר מ־170 סקינים לדמויות.

גם השפה החזותית קיבלה פרשנות חדשה דרך פיקסל־ארט, תאורה, אנימציות, אפקטים ומוזיקה מקורית. לצד אלה נבנתה מערכת ממשקים מלאה, שכללה חנות, פרופיל משתמש, הגדרות ומסכים נוספים שנועדו להפוך את החוויה לעשירה ונוחה יותר.

מבחינה נרטיבית, החלטתי להפוך את המשחק למעין ביוגרפיה חזותית. הדמויות התבססו על אנשים שהכרתי לאורך השנים, העולמות על מקומות משמעותיים עבורי והאלמנטים השונים על חוויות וזיכרונות מתקופות שונות בחיי.

כשניתחתי את הפרויקט באמצעות המודל, גיליתי שלמרות שפיתחתי אותו ללא מחקר מוקדם בתחום הרימייקים, בפועל נגעתי בכל שבעת הערוצים.

עבורי זאת הייתה תובנה מעניינת במיוחד. היא הראתה לי שהאינטואיציה העיצובית יכולה להוביל להחלטות טובות, אבל מחקר מסודר יכול להפוך את התהליך למדויק ומודע יותר, ולעזור להבין מדוע אנחנו בוחרים לשנות דווקא מרכיב מסוים במשחק.

מ־Pong ל־Street Punks: לחדש את אחד המשחקים הראשונים בתעשייה

לאחר בחינת המודל ומקרי הבוחן, הגיע הזמן ליישם את התובנות על פרויקט הגמר שלי.

בחרתי לחדש את Pong, אחד המשחקים המשפיעים והמוכרים בתולדות תעשיית משחקי הווידאו. המשחק נוצר בשנות ה־70 ומציג חוויה פשוטה במיוחד: שני שחקנים, שני מחבטים וכדור הנע מצד לצד, כאשר כל שחקן מנסה להגן על השער שלו ולהבקיע לשער היריב.

למרות המגבלות הטכנולוגיות של התקופה והעיצוב המינימליסטי, Pong מצליח לייצר חוויה תחרותית המבוססת על ריכוז, זריזות, תזמון וקריאת מהלכי היריב.

בעיניי, דווקא הפשטות הזאת הפכה אותו למקרה בוחן מעניין. רציתי לבדוק כיצד אפשר לקחת משחק שמורכב ממספר קטן של חוקים ופעולות ולהוסיף לו עומק אסטרטגי, מבלי להפוך אותו למורכב מדי או לפגוע בנגישות שלו.

בשלב הראשון קיימתי שיחות עם בני משפחה וחברים שהכירו את המשחק מהעבר, כדי להבין אילו זיכרונות ותחושות הוא מעורר אצלם. לצד התחרותיות והפשטות, זיהיתי את המתח והסיפוק שנוצרים במהלך המשחק כתחושות מרכזיות שרציתי לשמר ולהעצים.

בהתבסס על הממצאים מ־Street Fighter, החלטתי לשלב בין שני העולמות וליצור חידוש שבו שני שחקנים ממשיכים להתחרות באמצעות כדור ומחבטים, אך לכל שחקן יש דמות בעלת מאפיינים, יכולות וסגנון משחק שונים.

כך נוספו למשחק מערכות של כוח, מהירות, אנרגיה, מד חיים ומתקפות מיוחדות, שהפכו את ההתמודדות למורכבת ואסטרטגית יותר. השחקנים כבר לא נדרשים רק להגיב לתנועת הכדור, אלא גם לתכנן מהלכים, להשתמש ביכולות שלהם וללמוד את סגנון המשחק של היריב.

גם העולם החזותי השתנה. במקום הצורות הפשוטות והמסך המינימליסטי של Pong, בחרתי ליצור עולם בהשראת ישראל של שנות ה־80, עם דמויות המייצגות זהויות תרבותיות שונות בהומור ובאופן מוקצן, כשכל אחת מביאה איתה אישיות וסגנון משחק ייחודי.

אבל לאורך כל תהליך הפיתוח נשארה שאלה אחת מרכזית: האם אחרי כל התוספות והשינויים השחקנים עדיין ירגישו שהם משחקים Pong?

רגע האמת: מה חשבו השחקנים על החידוש?

כדי לבחון את השאלה הזאת, ערכתי פלייטסט לגרסת האלפא הראשונה של המשחק, שבסיומו המשתתפים התבקשו לענות על שאלון שבחן את חוויית המשחק, רמת הנגישות, תחושת התחרותיות, הנוסטלגיה והיחס בין החידוש למשחק המקורי.

בבדיקה השתתפו 20 אנשים מרקעים ומגילים שונים, שכללו שחקנים ותיקים וחדשים, לצד אנשים שאינם משחקים באופן קבוע.

מבחינת ההיכרות המוקדמת עם Pong, כ־70% מהמשתתפים ציינו שכבר שיחקו במשחק בעבר, 10% הכירו אותו בשם או מההיסטוריה שלו ו־20% לא הכירו אותו כלל.

אחד הממצאים המשמעותיים ביותר היה ש־75% מהמשתתפים דירגו בציון הגבוה ביותר את השמירה על מהות המשחק המקורי, ואף אחד לא העניק ציון נמוך. במקביל, 70% דירגו את בהירות השימוש במשחק בציונים הגבוהים 4 ו־5 מתוך 5.

הנתונים האלה היו משמעותיים עבורי משום שהם הצביעו על כך שגם לאחר הוספת המכניקות והמערכות החדשות, השחקנים עדיין הצליחו לזהות את הבסיס של Pong ולהבין כיצד לשחק.

גם בהיבט המעורבות התקבלו תוצאות מעודדות. 95% מהמשתתפים העניקו ציונים גבוהים לרצון לשחק שוב, ו־80% נתנו את הציון הגבוה ביותר לשאלה שבחנה את העניין שלהם להמשיך לשחק מעבר להתנסות הראשונית.

בשאלה שבחנה עד כמה המשחק מחדש ביחס למקור, 19 המשתתפים שהשיבו העניקו כולם ציונים של 4 או 5 מתוך 5, כאשר כ־68% העניקו את הציון הגבוה ביותר.

אבל מעבר לנתונים הכמותיים, התגובות האישיות של השחקנים היו עבורי מעניינות לא פחות.

אחד המשתתפים כתב: "זה עדיין מרגיש כמו Pong, אבל עם הרבה יותר מה לעשות", ואחר ציין כי "הרגע שהבנתי שאני מתחיל לקלוט את היכולות של שתי הדמויות ולהשתפר במשחק היה מאוד מספק".

משתתפים נוספים הדגישו את המתח שנוצר מהשילוב בין מהירות הכדור ליכולות הדמויות, את הסיפוק שבניצחון באמצעות מהלך מתוכנן ואת החוויה התחרותית מול שחקן אחר.

גם בהיבט הנוסטלגי הופיעו תגובות מעניינות. חלק מהשחקנים שהכירו את Pong המקורי הרגישו שהחידוש החזיר אותם לחוויית הילדות, בעוד ששחקנים שלא הכירו אותו קודם חוו את המשחק כיצירה עצמאית וחדשה.

עבורי, זה היה אחד הממצאים המשמעותיים במחקר: אותו משחק יכול לעורר אצל שחקנים ותיקים זיכרונות מהעבר, ובמקביל להעניק לשחקנים חדשים חוויה שלא תלויה בנוסטלגיה או בהיכרות מוקדמת.

לא הכול מושלם: מה היו מגבלות המחקר?

לצד התוצאות המעודדות, חשוב לי להדגיש שהמחקר נערך במסגרת אקדמית מצומצמת ובתקופת זמן מוגבלת, ולכן הוא אינו מתיימר להציג מסקנות חד־משמעיות על כלל תעשיית המשחקים או על כלל השחקנים.

מספר המשתתפים בפלייטסט היה קטן יחסית, ולא התאפשר לי לבחון את השפעת החידוש לאורך זמן או בקרב קהלים רחבים יותר. גם מספר משחקי הבוחן שניתחתי היה מוגבל.

בנוסף, חלק מהמשתתפים הציעו שיפורים הקשורים לאיזון בין הדמויות ולקצב המשחק. אלו נקודות משמעותיות במיוחד במשחק תחרותי, משום שגם שינוי קטן בכוח של דמות או במהירות המשחק עשוי להשפיע על חוויית השחקנים.

למרות המגבלות, שילוב הספרות המחקרית, ניתוח המשחקים והפלייטסט אפשר לי לבחון את תהליך החידוש מכמה נקודות מבט ולזהות עקרונות שיכולים לסייע למעצבי משחקים בתהליכי העבודה שלהם.

אז מה באמת הופך רימייק למוצלח?

כשהתחלתי את המחקר, רציתי בעיקר להבין כיצד אפשר להפוך משחק ישן למעניין יותר עבור השחקנים של היום. אבל ככל שהעמקתי בנושא, הבנתי שחידוש משחקים אינו רק עניין של שיפור גרפיקה או הוספת מכניקות חדשות.

זהו תהליך עיצובי מורכב שמחייב אותנו להבין את ההיסטוריה של המשחק, את התרבות שבה הוא נוצר, את הזיכרונות שהוא מעורר ואת החוויה שהפכה אותו למיוחד.

אחת התובנות המרכזיות שלי היא שחדשנות אינה נמדדת בהכרח בכמות הדברים שאנחנו מוסיפים או משנים, אלא ביכולת לזהות מה באמת עובד במשחק המקורי ולהרחיב אותו בצורה שתעניק לשחקנים ערך חדש.

המחקר גם חיזק אצלי את החשיבות של בדיקות משחק מול קהלים שונים. גם כשאנחנו משוכנעים שהחלטה עיצובית מסוימת היא נכונה, רק המפגש עם השחקנים מאפשר להבין כיצד היא באמת משפיעה על החוויה.

מעבר לפיתוח Street Punks, אני מאמין שהגישה שהצעתי יכולה לשמש גם מעצבי משחקים אחרים, ולסייע להם לגשת לתהליך החידוש בצורה מסודרת, מודעת ומבוססת יותר.

עם זאת, נשארו עוד שאלות מעניינות למחקרי המשך: האם אפשר להשתמש במודל הזה גם בז'אנרים אחרים, כמו משחקי תפקידים או משחקים נרטיביים? האם הוא יכול לסייע גם בפיתוח משחקים חדשים לחלוטין? וכיצד אפשר למדוד את הצלחתו של רימייק לא רק מבחינת חוויית המשחק, אלא גם דרך השיח והקהילה שנוצרים סביבו?

מבחינתי, המחקר הזה היה הרבה יותר מעבודה אקדמית. הוא אפשר לי להסתכל מחדש על תהליך העבודה שלי כמעצב, לחבר בין הידע שצברתי בתקשורת חזותית לבין עולם עיצוב המשחקים, ולגשת לפיתוח פרויקט הגמר שלי מתוך הבנה עמוקה יותר של ההחלטות שאני מקבל.

ואולי הדבר המשמעותי ביותר שלמדתי הוא שמשחקים אינם רק אוסף של חוקים, גרפיקה ומערכות טכנולוגיות. הם גם זיכרונות, רגשות וחוויות משותפות שעוברות בין אנשים ודורות.

בעיניי, הקסם האמיתי של חידוש משחקים הוא לא האפשרות לחזור לעבר, אלא היכולת לקחת משהו מהעבר, להעניק לו חיים חדשים ולאפשר לדור נוסף של שחקנים ליצור ממנו זיכרונות משלו.

מתוך תערוכת הבוגרים – ולכל מי ששואל מה עם Street Punks הוא ממשיך להתפתח והולך להיות הרבה הפתעות!

היי, אני לירון זיסקינד, מעצב גרפי שמפיח חיים ברעיונות דרך משחקים, אנימציה וחוויות אינטראקטיביות. אני מתמחה בעיצוב משחקים, UX/UI ומושן גרפיקס, ויוצר חוויות משחקיות ומעוררות עניין שמחברות בין אנשים. עם רקע בתקשורת חזותית ותואר שני בעיצוב ופיתוח משחקים, אני אוהב לחקור את המרחב שבו סיפור פוגש אינטראקציה. בואו ניצור משהו נהדר ביחד.

עוד עלי ←

עיצוב משחקים

חוויית משתמש וממשק משתמש (UX UI)

אנימציה וגרפיקה בתנועה

תואר ראשון (B.A.) בתקשורת חזותית – ויצו חיפה
תואר שני (M.A.) בעיצוב ופיתוח משחקים – שנקר

עיצוב גרפי / UX UI / אנימציה (Motion) / משחקים
אוניברסיטת תל אביב